סרטון

סרטון בוא סבתא שלי מספרת איך היא עלתה לארץ

מסלול חיי סבתא איטה

View מסלול חיי איטה ליכנשטיין (תמרי) in a larger map

אודות סבתא איטה ליכטנשטיין - פרק א

בגיל שנתיים עלינו לארץ. לאחר מסע על אונית אקסודוס.
רקע: ספורים שאמי סיפרה לי, בפעמיים היחידות שהיתה מוכנה לדבר על נושא השואה. כמו כן , אבי רק לעתים רחוקות היה מספר לנו קטעי זכרונות.

אמי ההורים שלה ועוד 2 אחיות ו-4 אחים גרו בפולין (ורנה).
עם פרוץ המלחמה, וכאשר התחילו הפצצות על פולין, התחילה הבריחה הגדולה.
אחותה הבכירה של אמי, שהיתה נשואה עם 2 ילדים, נשארה בעיר הולדתה בפולין, ובאחת מהפצצות האויר של הגרמנים, הבית שהיא התגוררה בו נהרס, וכל משפחתה נהרגה.
אחיה (דוד אהרון שלי) היה בנוער ציוני והוא נסע לארץ-ישראל.

ההורים של אמי יחד עם ילדיהם 3 בנים ו – 2 בנות, התחילו לנדוד מארץ לארץ. לא יודעים לי פרטים רבים בנושא, מאחר ולא סיפרו לי. ידועה רק שאבא של אמי ואחיה הצעיר מתו מרעב במהלך הנדודים מארץ לארץ.
אחותה הצעירה נישאה, ונסע לארץ.
במסע הנדודים, אח של אמי ואביה נפטרו, מרעב.
ההורים שלי סיפורו שכל הגוף שלהם היה נפוח מרעב.
מאחר וההורים שלי סבלו מאוד בזמן המלחמה מרעב, שהם הגיעו לארץ, ובמשך כל ימי חייהם, היה חשוב להם מאוד נושא האוכל. שחס וחלילה לא יחסר. ומאחר ואני בתוך ילדה לא רציתי לאוכל, ההורים של לקחו אותי לרופאים שינתנו לי ויטמינים כדי שאוכל.


לימים הכירה אמי את אבי, שגם הוא עבר לא מעט.

הגרמנים באחד הפעולות תגמול, תלו את אביו, והוא ראה את אביו תלוי, ולא הבין מה קורה, מאחר והיה ילד קטן. הדבר גרם לו טראמה לא קטנה. כמו כן, כל המשפחה שלו אמו ועוד 3 אחיות נספו.
בזמנו תפסו את אבי, יחד עם עוד מספר גדול של יהודים, הגרמנים כרתו בור וירו בכולם. אבי נפל לבור, ולאחר שעות ארוכות, שהגרמנים הלכו, הוא הצליח לצאת מהבור ולברוח.

הנושא העיקר, והחשוב אצל הורי, היה נושא האוכל. אסור לזרוק אוכל. אוכלים הכל, וכל הזמן.

לימים אני נולדתי.

הם הגיעו לנמל בצרפת לידי מרסיי.
ועלו על אונית המפעילים אקסודוס.


מגרמניה מינכן, צרפת, נמל סט לידי מרסיי.

האוניה הגיע לחופי חיפה, הבריטים הצליחו לעלות על האניה,שבמהלך השתלטות הבריטים האוניה התפרקה, ואז העלו את הפליטים על 3 אניות והפליגו לצרפת נמל פורט דה בוק בדרום צרפת. נסיון הבריטים להוריד את הנוסעים לא הלך, והם הוחזרו לגרמניה לנמל המבורג. לאחר שהות של כשנה במתקני המעצר בגרמניה עלו לארץ.

גיל 4 - גרנו אז ביפו, בית דו משפחתי, חצר גדולה, עם שירותים ומקלחת בחצר.
זכור לי חצר גדולה, מספר עצים, המון חתולים, גדולים וקטנים. בשער הבית אפשר היה לראות את אמא שלי והשכנה יושבת ומרכלות, ואנחנו הילדים משחקים.


יום אחד בשעות הבוקר נכנס אלינו דוד אהרון, כל השערות שלו היו לבנות משלג שהתחיל לרדת . כמובן שהשמחה היתה רבה, כולם יצאו לחצר והתחילה מלחמת שלג. והיה לנו מאד חבל שסבא מיכאל (אבא שלי) לא היה בבית, הוא היה צלם, והלך לצלם אנשים אחרים, וכך אנחנו נשארנו בלי תמונות.

בגיל 5 – אמא שלי בהריון, היתה מאד שמנה, יום כיפור, ואז אחי החליט שהוא מגיע לעולם.זכור לי שהלכנו ברגל לבית חולים באיכלוב, ללוות את אמא שלי ללידה.

בגיל 7 – הייתי מאוד רזה. לא אהבתי לאוכל. הדבר השפיע מאוד לרעה על ההורים שלי, ולקחו אותי מרופא לרופא, חשבו שמשהוא לא בסדר איתי.
כל אחד נתן עצה, מה לעשות שהילדה תאוכל.
אז רשמו אותי בכיתה א' למסעדה של ביה"ס. זכור לי שאמא שלי היתה מציצה מהחלון של המסעדה לראות אם אני אוכלת. כמובן שלא אכלתי.

בגיל 8 – עברנו לגור בגבעתיים. כמובן ששנת הלימודים עדין לא הסתיימה, הייתי בכתה א ' והיתה משמרת שניה.למדנו אחרי הצהריים. סבתא שלי היתה נוסעת איתי כל יום ליפו ללימודים ובחזרה לגבעתיים.

ברחוב שגרתי, גרו עוד מספר ילדים, כולנו בני אותו גיל, וחלקנו באותו כתה. כל יום אחרי הצהרים, היינו יורדים ומשחקים ברחוב. מחבואים תופסת קלאס אבנים וכו'. בסביבות השעה 6-7 כל ההורים היו מתחילים לצעוק, איטה הביתה, דבורה הביתה, רותי הביתה. היה נחמד.

אחי שהיה שובב גדול, היה קופץ מהמרפסת , בדירה בה גרנו קומה ראשונה על עמודים, לגינה שהיתה מלאה בחול, לקול צהלות הילדים, וצעקות ההורים שלי.

גיל 8 – סבתא שלי גרה איתנו באותו בית. כל ערב, לפני שהיינו הולכים לישון, היא היתה יושבת ומסרקת אותי, וקלועת לי צמות.

אחות של אמא שלי, היתה באה לבקר אותנו כל יום,כמובן שהיא גרה גם בגבעתיים,
ואמא שלי היתה תמיד מלווה אותה הביתה, ככה הם כמעט כל יום מדדו את רחובות גבעתיים. נדמה לי שכל העיר הכירה אותם.

היה מוכר פלאפל בגבעתיים. היתה לו עגלה וכל יום אחה"צ היה מכין פלאפלים,
התור היה ארוך מאוד. כולם חיכו בסבלנות למנת הפלאפל. בעיקר לאחר פסח.

המקררים שהיו פעם, היה צריך לקנות בלוק קרח. פרטים בהמשך.

היה מוכר שכל יום היה עובר ומוכר בייגלה חם, תירס וקנה סוכר.

היתה עבודה קשה מאד להכין אוכל. היה פתילה אחת, וכל דבר היה צריך להכין לבד. כמו אטריות, עוגות. רוב האוכל היה עוף מכובס, ושניצל, פיירה, אטריות, קציצות, דגים ממולאים, וכמובן שואנט.

פירות היו רק תפוחי עץ, ענבים, בננות, אבטיחים ושזיפים.

פעם ראשונה שההורים שלי ראו שזיפים, חשבו שזה זיתים גדולים.
זכור לי שכל אחה"צ , אבי היה מכין סנווצ'ים , שאם משהוא יבוא, שיהיה מה לאוכל. כמו שאמרתי האוכל היה הכל.

גיל 10 – מבצע סיני או מבצע קדש.– המצרים סגרו את מיצרי טיארן לאוניות ישראליות, ואז בשיתוף צרפת ואנגליה התחיל מבצע קדש.
זכור לי שימים רבים היתה אוירה לא נעימה, כולם היו קשובים לרדיו, ומודאגים.

השמחה היתה גדולה במדינה, כאשר המבצע הצליח, למרות שלימים בלחץ ארצות העולם, אנו החזרנו את כל סיני בחזרה לידי המצרים.
בזמנו, כולם היו מאוד מאוחדים, והיו ערכים, כולם רצו לתרום ולעזור. חשבנו בזמנו, שאפשר לשנות את העולם.

ברוב העיר גבעתיים היו רפתות, והפרות היו הולכות חופשי ברחובות. היו מספר מועט של בנינים, מכונות כמעט לא היו, ואפשר היה לשחק בכביש ברחובות ההקטנים בלי פחד.
היו שטחים נרחבים ריקים, ובל"ג בעומר לא היתה בכלל בעיה אפיא לעשות את המדורה.

היו 4 בתי קולנוע, שכל סרט הציג למעלה מחודשים, וכולם היו רצים לראות.
היינו מחכים לראות את הסרטים. זכור לי שהקימו בתל-אביכ את קולנוע תל-אביב, וכולם רצו לראות את הסרטים. בעיקר אהבנו את יומן החדשות, שהיו מקרינים בתחילת כל סרט.

כל יום עצמאות היה מצעד צה"ל. תמיד היינו הולכים, עומדים שעות לתפוס מקום.וכולם היו גאים כל כך בחילים שלנו. היתה התרוממות רוח, והרגשה טובה, הינה אחנו בארצנו עם צבא משלנו, לא צריכים לסמוך על הגויים. בעיקר היתה הרגשת גאוה אצל כל האנשים שעברו את השואה.

וכמובן פורים, היתה עדלאידע.

יום עצמאות למדינה – מעגלים מעגלים בכל רחובות גבעתיים, שמחה עד אין סוף. רמקולים בכל הרחובות , קישוטים וכמובן זיקוקים. כל דבר היה חדש ומרגש.

בגיל 12 – חזרתי מבית הספר, ואמא שלי לא היתה בבית, דבר לא רגיל, מאחר והיא לא עבדה ותמיד היתה בבית. ואז שכנה שלנו ביקשה שאבוא אליה, לא הבנתי מה קורה, ואז סיפרו לי שסבתא שלי מתה. זכור לי שאמא שלי מאוד בכתה, ובאה אחותה והצטרפה לבכי, ובגדול זכור לי תקופה מאד עצובה. פרטים אם תרצי יבוא בהמשך.
בגיל 15-היה משפט אייכמן שהיה צוררר את היהודים בזמן מלחמת העולם השניה הוא הוצא להורג בתליה והיא למקרה היחידי בתולדות המדינה שעונש מוות הוצא לפועל.

גיל 18 – התגייסתי לצבא שירתתי בשלישות קרוב לבית וסיימתי בדרגת סמל ..

לאחר השחרור שלי הצבא. הזמנתי טלפון לבית של ההורים שלי.
איזה התרגשות היתה. היינו יחידים בבנין שהיה לנו טלפון.
כמובן כולם באו מידי פעם לצלצל, ושילמו עבור כל צלצול. וביקשנו מכל אחד שהיה לו טלפון שיתקשר אלינו.

גיל 21 – 1967 ,התחתנו, תקופת מיתון, המצב היה קשה מאד, להרבה אנשים לא היתה עבודה, היו פיטורים, ואוירה לא נעימה שררה בארץ. ההורים שלי ושל ישראל (סבא שלי) לא ישנו ללילות שלמים,פחדו שאף אחד לא יבוא לחתונה. בסוף באו יותר מדי.

עברנו לגור ברחוב המעורר , גם כן בגבעתיים, קרוב להורים, ואומנם ההורים שלי וגם של ישראל עזרו לנו מאד.

מלחמת ששת הימים – ישראל היה במילואים, נשארתי לבד בבית, הייתי בהריון.
המדינה היתה משותקת. יום אחד הלכתי לעבודה, עבדתי בבנק בכל בו שלום,
ובחזרה לא היתה תחבורה, כל האוטובוסים גוייסו לצבא. והתחלנו ללכת הביתה ברגל. בדרך עצר לי שכן שעבר עם המכונית, כך שהצעדה היתה קצרה.

ישראל היה בא הביתה בכל הזדמנות, בעיקר בלילות, היה לוקח משאית ומגיע.היה קשה מאוד, גם אבא של סבא שלי היה בצבא, היה לו משאית, הוא היה מוביל עופות.

בשנת 1968 התחילה לשדר הטלוויזיה הישראלית בשחור לבן. בהתחלה היו שידורי נסיון 3 פעמים בשבוע. כולם התלהבו. מאחר ולקנות טלוויזיה היה יקר, למעט מאד אנשים היתה טלוויזיה.
זכור לי שלאחר שנה ממלחמת ששת הימים, הטלוויזיה שידרה את מצעד צה"ל בירושלים, כולנו רצינו לראות, מאחר ולא היתה לנו טלוויזיה, הלכנו לדודה שלי,
ושם ראינו. לאחר מכן קנינו טלוויזיה, והיינו בין הראשונים שהיתה לנו טלוויזיה,
כל השכנים היו באים לראות אצלנו.
אחי שמוליק היה בא לראות אצלנו טלוויזיה כל יום. גם כאשר היינו עייפים והלכנו לישון, הוא המשיך לראות.

בגיל 22 ילדתי את הילדה הכי נהדרת שלנו, וכמה שמחנו, אני וישראל.

ההורים שלי עזרו לנו מאד בגידלה של (הבת המתוקה שלי,) איריס,.
עבדתי בבנק בתל-אביב. כל יום בבוקר היה בא אבא של ישראל, סבא רבא שלך,(סבא צביקה) עם המשאית הגדולה שלו, סבא צביקה עבד בהובלות לוקח אותי עם העגלה להורים שלי, ההורים שלי היו מחכים לי לוקחים את איריס, ואני הייתי ממשיכה לנסוע עם סבא לעבודה.
עבדתי יום שלם, חצי יום אמא שלי היתה מטפלת באיריס, ובחצי השני של היום היתה באה אמא של ישראל ולוקחת את איריס.

גיל 22 – צוללת דקר- בשנת 1968 , הצוללת נעלמה, ואחד מאנשי צוות ומשפחתו הצוללת גר לידנו.
ההשתתפות בצער המשפחה שמכירים אותה היתה עצובה ומאד קשה.

בגיל 25 עברנו דירה, גם כן בגבעתיים, מרחוב המעורר לרחוב הל"ה 61 , ושם אני גרה עד עצם היום הזה.

בשנת 1972 – היתה אולימפיאדת מינכן. היה אירוע שבו טרוריסטים מארגון ספטמבר השחור 11 חדרו לכפר שבו הספורטאים היו, ואז רצחו את הספורטאים מאמנים ושופטים שלנו. בתחילה היו נסיון להשתלט על הטרוריסטים, אבל הנסיון נכשל. במשלחת הישראלית היתה אצינית אסתר שחמורוב , המאמן שלה עמיצור שפירא, הבן שלו למד יחד עם איריס באותה כיתה. והמקרה נגע לנו.

בגיל 27 – ילדתי את בני אלון. אח של איריס.

בשנת 1973 התחילה מלחמת יום כיפור. פחד נוראי, באמצע היום, יום שבת,
היתה אזעקה וכולנו ירדנו למקלטים, כמובן שרק אני איריס ואלון,
ישראל נקרא למילואים בתעשיה האוירית.




1977 התחלתי לעבוד בעיריית גבעתיים ב - 80% משרה, קרוב לבית. ילדי היו קטנים, (איריס היתה בת 10 ואלון בן 5 )היה לי נוח וכיף לעבוד. הייתי חוזרת מעבודה כמעט ביחד עם ילדי. סבא ישראל עבד בתעשיה האוירית.

במבט לאחור היתה תקופה יפה. אומנם עבדנו קשה, אבל בסופי שבוע היינו נוסעים לטייל בארץ פיקניקים ובקיץ ים ובריכה.
באותה תקופה היו השתלמויות מטעם התעשיה האוירית, בעיקר בנתניה ונהריה, בבתי מלון מעולים וכמעט כל כמה חודשים היינו נוסעים.

מכבי ת"א זוכה בגמר גביע אירופה לאלופות. שמחה מרקיעה שחקים בכל הארץ, אז גם טבע כוכב הקבוצה טל ברודי את המשפט
"אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה".

באותה תקופה בארץ -בנוב' שנת 1977 אנואר סאדאת נשיא מצרים הגיע לביקור בישראל. ההתרגשות היה בשיאה, שידרו שדור ישיר וכל המדינה עצרה את נשמתה.
בעקבות הביקור במרץ 1979 חתמה ישראל ומצרים על הסכם שלום עם מצרים. ועד היום יש שלום, אבל שלום קר.

1981 - ישראל תקופה את הכור הגרעיני בעירק. ושוב כולם הלכו בגאוה, וכולם היו גאים בצה"ל.

1982 – ישראל תקפה את לבנון במה שכונה מבצע שלום הגליל. ההתקפה היתה הגנה על יישובי צפון.

אחי שהוא יוצא מאחד היחידות הקרביות נקרא למילואים. כמובן שכולנו נכנסנו למתח, ההורים שלי, היו היסטריים מאוד, כמובן צמודים כל הזמן לרדיו ולטלביזיה וכל היום דאגות מה יהיה.

1983 התפטר ראש הממשלה מנחם בגין.

נסענו פעם ראשונה לחו"ל בטיול מאורגן. חוויה מיוחדת במינה.
כל מקום שראינו היה יפה יותר מהשני. ובעיקר שהגענו לאנגליה, שם אחי גר .
1985 הבת הנהדרת שלי התגייסה לצבא. קשה לי לשכוח כמה אני התרגשתי, בעיקר שהיא עלתה על האוטובוס. הדמעות זלגו מעצמם, כמובן לאחר שהאוטובוס נסע שהיא לא תראה.

השמחה וההתרגשות היתה גדולה במיוחד שאיריס הגיעה בפעם הראשונה עם מדים.

לאחר מכן טקס קבלת הקצונה, שהיה אירוע מרגש. באותה תקופה אמא שלי חלתה בסרטן, והיה חשוב לה מאד להיות בטכס. אמא שלי מאד אהבה את איריס, היא גידלה אותה והיתה מאד גאה בה.

1986 רון ארד נופל בשבי.

1987 פרצה האינתיפאדה, שהתבטאה במהומות והפרות סדר.

1991 התחילה מלחמת המפרץ. אנחנו מאד פחדנו. היינו בטוחים שהטילים יפגעו בנו, מאחר וחיפשו את הקריה, ואנחנו מאד קרובים.
אחי שגר בלונדון עם משפחתו , היה מצלצל ומבקש שנבוא אליו. אנחנו היינו יושבים בחדרים אטומים , ומחכים לשמוע איפוא הטיל נפל, ונושמים לרווחה שלא פגע בנו.
מחלתה של אמי החמירה, והיה קשה להתמודד. פעם בשבוע הייתי נוסעת איתה לבית-חולים, וכן הייתי צריכה לתמוך באבי, שנהיה שבר כלי.

1992 – אלון התגייס לצבא. שירת בחיל רפואה בתל-השומר. היה קרוב לבית.

1992 אמא שלי נפטרה יחסית בגיל לא מבוגר (70). היה קשה לי מאד. אבי היה מאד מיואש, והיה קשה לו להסתגל למצב החדש. כמובן שניסנו לעזור, אבל כל המצב לא היה פשוט.

1993 -יום של אושר. הבת שלי מתחתנת. שמחה גדולה עם עצב, שאמי לא הצליחה להגיעה לרגע מאושר זה, למרות שהיא ידעה על החתונה. אבי עם כל העצב על מות אמי היה המאושר באדם.

החתונה התקיימה במלון פארק, אחד הימים המאושרים והיפים שהיו, הכל הלך יפה, ישראל במשך ימים רבים התרגש מאד .

1995 – רצח רבין. תקופה לא פשוטה.

1997 – אחד מהימים היפים והמאושרים שהיו לי, הנכדה היפה שלי שחר נולדה. לא אשכח את היום שבאנו ללידה, והאחות יצאה מחדר הלידה עם תינוקת הכי יפה בעולם בעיניי.

1999 – אבא שלי, שתמיד רצה להיות גיבור ולא להיות למעמסה, נפטר.
היה לי קשה מאד.

2001 באותו זמן ישראל (בעלי) חלה במחלת הסרטן.

עבר נתוח, טיפולים, ואם כל הקושי והרגשה הרעה שהיתה לו, הוא אף
פעם לא ויתר , ממשיכים פעם בשבוע להגיע לאיריס וטל לוקחים את
שחר לטייל ולעשות איתה כיף.

באותה שנה, קצת נחת, בתנו נכנסה להריון, ובשעה טובה נולד הילד
המתוק שובל.

כאשר שובל היה בן חודשיים, ישראל נפטר. הנחמה היתה שהוא הספיק
לראות אותו.

באותו זמן היה גם מתקפת התאומים בארצות הברית 11.9.


2006

בינתיים במדינה היו בחירות, אהוד ברק נבחר לראשות הממשלה.
בנוסף לאירועים הביטחוניים חלו שינויים גם בתחומי הכלכלה והחברה.
המשק נכנס למיתון.

אריק שרון נבחר לראשות הממשלה, ולאחר מספר חודשים אושפז והוחלף ע"י אהוד אולמרט.

חטיפת החייל גלעד שליט, שעד היום עדיין בכלא.

2007 – כאשר הנכדה המתוקה שלי שחר נולדה, הבטחתנו לעצמנו ישראל ואני, שהילדה תגיע לגיל בת-מצוה, אנחנו ניקח אותה לטיול בחו"ל.
קיימתי את ההבטחה בחלקה,מאחר ולצערי הרב ישראל נפטר, שחר ואני נסענו לטיול בת-מצוה , שהיה הכי הכי טוב בעולם.

חגגנו לא מזמן את הבת-מצוה של שחר. ילדה מיוחדת יפה גם מפנים וגם מהחוץ, אושר שמחה, ומאחלת אני לה את כל הטוב שבעולם. אוהבת אותה מאד.